מוגש ע"י סימונה לקסר, מירב ירקוני ורינה שבתאי
רק חלק מהעשייה המתוקשבת של מורים מממשת פדגוגיה קונסטרוקטיביסטית חברתית.
המחקר בדק תפיסות בחמישה קריטריונים בשתי קבוצות מורים, מורים מתחילים ומובילי תיקשוב:
התקשוב כמסייע בהתפתחות אישית ומקצועית, הקבוצות חשבו באופן זהה: כי קיימת אצל המורה העצמת אישית , העצמה במקומו של המורה בקהיליית ביה"ס וכי מתאפשרת פניית פעילות מקצועית באופן עצמאי.
תפקיד התקשוב בהוראה, הקבוצות חושבו באופן זהה: שקיים גיוון, שיפור והעשרת ההוראה והלמידה, המוטיבציה עולה וקיימת חשיפה למידע עדכני ורלוונטי ללמידה.
ערך למידת העמיתים, הקבוצות חושבו באופן זהה: החל מהתנגדות מוחלטת וכלה בקבלה עקב אילוצים ולא מתוך הבנת התועלת הפדגוגית שבלמידה שיתופית.
מקום התקשוב בחיי יום יום של הכיתה, שוני בין הקבוצות. המתחילים ראו בתקשוב עול נוסף הנתפס כפרוייקט של פעילות מזדמנת. המובילים ראו בתקשוב כלי עזר וחלק בלתי נפרד מההוראה.
התקשוב ככלי ליצירת דיאלוג, שוני בין הקבוצות. המתחילים טענו כי אינו מהווה כלי לדיאלוג, המובילים סברו שהוא כלי ליצירת דיאלוג חינוכי מעבר לשעות ביה"ס.
עפ"י התאוריה הקונסטרוקטיביסטית תפקיד המורה משתנה. במיוחד המורה הקונסטרוקטיביסטי המתוקשב . ומתחזקות תפיסותיו של פאולו פריירה. - "חינוך דיאלוגי " .
עלינו ללמוד ממחקר זה בעידן ה web 2 - על פיתוח המורה.
להביא לשילוב בין הפדגוגיה לטכנולוגיה לתהליכי הוראה- למידה ולא להשאיר את המורה כמקום הנבער.
לטעת בו את האומץ להיות קונסטרוקטיביסט מתוקשב ומקוון.
6 תגובות:
ראשית אני מורידה את הכובע בפני רינה. היכולת שלה לשלב פדגוגיה בשירות הטכנולוגיה מעוררת השתאות.
הלינקים חשפו אותי למידע מעניין ורלבנטי.
אני מסכימה כי תפקיד המורה צריך להשתנות ממורה למנחה. עיקר תפקידו של מורה הוא לעורר חשיבה ולתת כלים/מיומנויות של חשיבה.המורה חייב להיות מעודכן ומוביל בהוראה מתוקשבת.
יחד עם זאת, המערכת חייבת לתת מענה
להכשרה מתאימה, לתיגמול נאות ולהצבת גבולות בזמן ובמרחב.
כמו כן, חשוב שבחינות גמר/בגרות ישקפו מדיניות של למידה מקוונת ומתוקשבת שכן רק אז יחול שינוי בשטח!
אכן משפט המפתח :" עלינו ללמוד ממחקר זה בעידן ה web 2 - על פיתוח המורה.להביא לשילוב בין הפדגוגיה לטכנולוגיה לתהליכי הוראה- למידה ולא להשאיר את המורה כמקום הנבער".
אכן זו מטלה שאני מתמודד איתה כבר מספר שנים, וכמוני אני חושב עוד רבים אחרים.
תובנות ומחשבות רבות יש מדוע ההטמעה של סביבה תקשובית מתעכבת, אולם אני משתדל שלא להתחיל לחפש תירוצים, אלא לנסות להתמודד עם התקדמות המיחשוב.
אני מקווה שגישה זו שלי משדרת לאוכלוסיה שאמורה להתחיל להשתמש שזה קו המחשבה שלי, וברגע שהם מאמצים את קו המחשבה, ברגע זה הם התחילו לפסוע ולהתקדם בהתקדמות התיקשובית.
תחילה נתיחס לכותרת המענינת שנתתן למאמר הבחירה ב"למידה בחברותא.." מעידה על תפיסה שיתופית שלא תמיד קלה ומיושמת ע"י חלק מהמורים, ולאו דוקא לתחום הטכנולוגיה.
ולמאמר- מתוך הממצאים לשתי הקבוצות היו מגמות דומות בשלשת הפרמטרים הראשונים, השונות בן שתי הקבוצות באה לידי ביטוי במקומו של שילוב התקשוב בחיי היום יום.
קבוצת המורים החדשים ראו בתקשוב עול נוסף ולעומתם המובילים ראו בו כלי עזר וחלק בלתי נפרד מההוראה.
לטעמנו הסיבה לשונות נובעת מכך שאצל המובילים השימוש בתקשוב הוא חלק מתפקידם בפועל, ולעומתם המורים המתחילים רואים בו עבודה נוספת OCB-התנהגות אירגונית אזרחית (כל מה שאדם עושה בנוסף להגדרות התפקיד הפורמליות). כיום כל עבודת התקשוב אינה מחויבת ולכן זה עול נוסף.
אנו מסכימות עם דעת הכותבות כי אל לנו להשאיר את המורים בבערותם, ולכן
יש להכניס מודולה של תקשוב בהכשרת המורים . יחד עם זאת על מנת לגרום למורים לישם את שלמדו ולהיות מתוגמלים: לדוגמה-בעידן של ה"אופק החדש" מדובר בשעות פרטניות אפשר לאפשר למורים חלק משעות אילו לנצל לעבודה דיגיטלית.
לבנת גלמן וחגית סמואל
סימונה, מירב ורינה, נהניתי מאוד לקרוא את מאמרכן.
הקישורים שיצרתן לאורכו מוסיפים להעמקת ההבנה והחשיבה על נושא התקציר.
כמובילי ומקדמי תקשוב, היתרונות ידועים לנו, ואנו נשארים בבעיה העיקרית של כיצד לשכנע את מורי המורים, גם את מיומני התקשוב. "החינוך הדיאלוגי" הוא רעיון נפלא, המתבקש מאוד גם בסביבה המתוקשבת. אולם, איננו יכולים להתעלם מהעובדה וממה שאנו כל הזמן שומעים :"העבודה בסביבה מתוקשבת דורשת זמן מעבר לזמן המתוגמל". העבודה שלנו בעידוד המוטיבציה וההנעה הפנימית של המורים עוד רבה. מורה "שלא יכול בלי המחשב", ככלי עבודה ולמידה, בשל יותר לשינוי.
כמו שבמספר מקצועות בגרות חייבו את השימוש במחשב ובאינטרנט ולמורים לא היתה ברירה ואילו במרכזי פסג"ה חייבו רק רישום במאגר המרצים. אולי יצירת סטנדרטים מחייבים של עבודה בסביבה מתוקשבת, ולו רק ברמה הבסיסית, תוכל להצעיד קדימה יותר את התקשוב.
עפרי עפרה
שלום רינה האכפתית,
ראשית הרשי לי לומר שפרט לעובדה שאת איכפתית, כפי שאת מעידה על עצמך, את גם מתנסחת בבהירות וגם יודעת ליצור מאמר מקושר אשר מוסיף עומק ומאפשר הרחבת הידע והעיניין, ועל כך תודתי.
ולנושא המאמר:
אין לי כמובן ויכוח עם תוצאות המחקר. כמי ששנים רבות אמונה על נושא התקשוב בחינוך, אפשר לומר מראשיתו, הייתי שמחה אילו נערך מחקר (ואולי יש כזה ולא בדקתי מספיק) אשר משווה מורים מובילי תקשוב מתחילים ומורים מובילי תקשוב ותיקים.
ממה שאני רואה בשטח, מורים מובילי תקשוב ותיקים נחלקים לשתי קבוצות: כאלה שממשיכים להוביל אותו, משפרים, מקיימים למידה שיתופית ודיאלוגית עם ובין התלמידים וכו', ואלה תמיד נותרו המיעוט, והקבוצה השנייה היא של מורים מובילי תקשוב עייפים. או אולי יותר נכון לומר- מובילי תקשוב לשעבר.
מורים רבים אשר התנסו בתקופות שונות בתהליכים מעניינים, הנחו פורומים, אתגרו את התלמידים במשימות אונטנטיות ומתוקשבות. ברבות הימים הם הפסיקו והסיבות לכך הן רבות: החל מקשיים שקשורים בצורך לתמוך באופן אינטנסיבי במספר רב של תלמידים ותהליכים, דרך חוסר הקצאת משאבי זמן מצד המערכת וכלה בבחינות הבגרות והמבחנים האחרים אשר ממש אינם מאפשרים את מה שחולמים רבים והוא: בוגר המסוגל לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. במאמרו האחרון בהד החינוך (פברואר 2008) מיטיב פרופ' גבי סלומון לתאר את הבעיה על כל היבטיה. ממליצה בחום לקרא.
דליה קפלן
אכן, מתחזקת התחושה שעל המורה להיות במרכז. עלינו לטפח אותו, לסייע לו ולאפשר לו להכניס שינויים בחייו. מטרתנו היא שהתקשוב יהפוך לדרך חיים בחיי היומיום של המורה כך שאי אפשר יהיה בלעדיו. כפי שהמורה יחווה למידה, שותפות, דיאלוג עמיתים כך הוא ינחה את תלמידיו. התנסותו האישית תהיה מודל ודגם לחיקוי במפגש עם תלמידיו.
הוסף רשומת תגובה