הוראה פורצת גבולות

מאמרן של תמר ענבל שמיר ויעל קלי אודות "הוראה מתוקשבת – דרך חיים או מעמסה למורה" – מציף בעיות אופיינויות בשילוב התקשוב בלמידה בהיבט הדיאלוג ולמידה השיתופית.
מורים רבים מגלים תפיסה חיובית לגבי הצורך בשילוב התקשוב. זהו כלי חשוב לשיפור ההוראה המתחבר לעולם הלומדים המאפשר למידה מתוך הנאה והרחבת עולם הידע. אך מסתבר שמורים רבים רואים בתקשוב עול אשר אינו מתגמל, הם אינם משלבים את התקשוב כחלק יומיומי בהוראה ומכך, שלא יוכלו להפוך למורים מובילי תקשוב. הם אינם רואים בתקשוב כלי עזר ליצירת דיאלוג לימודי שוטף עם התלמידים המאפשר קשר אישי אך דורש גם מחויבות מעבר לשעות העבודה בביה"ס.
כיצד ניתן איפא למצוא דרכים להתערבות שתסייע למורים לאמץ את הגישה הדיאלוגית שיתופית לתקשוב?
לדעתי, אימוץ התפיסה שהמורה הוא במרכז תעודד טיפוח מצוינות בקרב המורים, טיפוח שיתוף פעולה בצוות, טיפוח הערבות ההדדית בין מורים – ותביא לעבודה ביחד כצוות. החדרת תרבות התקשוב לעבודת הצוות של המורים תאפשר למידה והתנסות, תעניק בטחון ותעודד את המורים להשתמש בכלים שלמדו. מורה, שהתקשוב הוא דרך חיים עבורו יעבוד כך גם עם תלמידיו. צוות מורים מגובש בשילוב שביעות רצון, יצמיח מורים לומדים, משתלמים ושותפים לדרך. עבודת צוות מכוונת תקשוב מאפשרת תמיכה אישית למורה גם מחוץ לשעות העבודה במוסד החינוכי, כך יכולה להתאפשר גם חניכה למורים חדשים המצטרפים לצוות, המורים לא ירגישו בודדים ויקבלו חיזוק ותמיכה. ההתנסות האישית של המורה בתקשוב, בדיאלוג ובשיתופיות תביא לפתיחות דומה במפגש עם התלמידים ויהוו מודל לחיקוי.
בנוסף, ניתן לעבור להוראת יחידות לימוד מלאות מתוקשבות. יחידה מלאה הנלמדת באופן מתוקשב "מאלצת" את הלומדים והמלמדים לפתח דיאלוג, שיח אישי וקבוצתי בנוגע לתכנים הנלמדים. לכולם ברור שזוהי מסגרת הלימוד וכל ההיבטים הקשורים להוראת היחידה יבואו לידי ביטוי באופן מתוקשב (כולל כמובן הערכה או הערכת עמיתים). לעומת זאת, יחידות לימוד קטנות ומתוקשבות, ששכרן בצידן, מקבלות תמיכה רבה בכיתה במפגשי פנים אל פנים ומאפשרות "בריחה" מדיאלוג ושיתופיות מעל גבי הרשת.